▨  האנשים שהכירו את בן-גוריון  

ולמה אני מעלה את ההזמנה? כי בת-דודתי, דליה גורן המהממת (בשורה העליונה של ההזמנה), שהייתה מזכירתו של דוד בן גוריון, משתתפת בתוכנית. 


▨ מזוודות  

Willard Suitcases - צילומים של מזוודות שהותירו מאחור 400 חולים מתים בבית חולים לחולי נפש בניו-יורק בין השנים 1910-1960.  

▨  חיבור אמיתי נוצר בקלות, בשלווה  

ביאנקה ספראצ'ינו (@rainbowsalt) היא משוררת ויוצרת מטורונטו. ספריה נמכרו ביותר ממיליון עותקים ותורגמו לשפות שונות. 

ביאנקה ספראצ'ינו: 
"האמת היא - חיבור אמיתי נוצר בקלות, בשלווה.  כשתמצא את זה תדע. אתה תרגיש שרואים אותך, תרגיש שאתה משקף אותך בחזרה לעצמך, כאילו אתה מגלה את הצל של הלב שלך באדם אחר.

לאט לאט, דרך אהבת האנשים הנכונים, תבין שבני האדם המיועדים לך בעולם הזה לא יתישו אותך, או יחללו אותך, או ישאירו אותך בתחושה שקשה לאהוב אותך. לאט לאט תבין שאתה לא צריך לעשות רומנטיזציה בחיים האלה שכואבים. אתה לא צריך לרוץ לעבר האש. אהבה לא צריכה להרגיש כמו קרב, היא לא צריכה להרגיש כמו מאבק, היא לא חייבת לפצוע. 

לאט לאט תלמד איך להניח את הידיים. איך להתרחק מאלה שאולי יאהבו אותך אי פעם באופן חלקי. לאט לאט תלמד שאתה לא יכול לאהוב מישהו לאהוב אותך, או להיות מוכן, אם הוא לא. אתה לא יכול לאהוב מישהו מתוך הפוטנציאל שלו. אתה לא יכול לסגור את ידיהם סביב הלב שלך אם הם לא מוכנים להחזיק אותו בעצמם. אתה צריך לשחרר אותם. אתה צריך להתמקד באנשים בחייך שמחזירים אותך הביתה לעצמך. אתה צריך להתמקד בעמידה על סוג כזה של קשר, בכיבוד הרוגע הזה, כי הוא קיים. זה קיים. 

ואני מקווה שתלמד לסמוך על זה, כי כשאתה נתקל בזה, כשאתה חווה את זה בסופו של דבר, זה מרגיש כאילו אתה עומד ליד דלת שסוף סוף יש לך את המפתחות לה. אתה נכנס אליו בקלות. אין גישושים בכיס הז'קט שלך בניסיון למצוא את הדרך הנכונה פנימה. אין להושיט יד נואשות לתוך התיק שלך בניסיון לחשוף את נקודת הגישה. אתה כבר לא דופק את אגרופיך בדלת, מבקש שיזמינו אותך להיכנס. אתה עובר. ללא קול. בעדינות. הקלה שוטפת אותך. אתה חולץ נעליים. אתה תולה את המעיל שלך בארון. אתה שם קנקן קפה. הבית שלך. הבית שלך".


▨  אין סיכוי שנהפוך לדיקטטורה


את הבלוג הזה רציתי להקדיש לכל הדברים המעניינים שאני מוצאת ברשת בתרבות, באמנות ובחדשנות אבל היום כל מה שמעסיק את המחשבות שלי זה ההפיכה השלטונית שכבר שלושה חודשים מדאיגה ומפחידה אותי מאוד.  ככה קורה שביום אחד אני מרגישה שהכל אבוד ואין תקווה אבל ביום אחר אני מחוזקת במחשבה שזה לא יקרה ושאין סיכוי שנהפוך לדיקטטורה. מהבוקר ועד הערב אני נעה בין ערוצי החדשות וטוויטר ומנסה להתעודד.  אני תופסת את הראש ולא מאמינה איזו ממשלה יש לנו אבל מצד שני זה מפעים את הלב לראות איזה עם נפלא אנחנו. כן, וגם אני יוצאת להפגין בחיפה.